את הרב צבי, אני זוכר מהשיעורים בישיבת 'חזון אליהו' בתל אביב, והדבר שנחרט בזיכרוני יותר מכל הייתה העובדה שידע לקחת כל שיחה של הרבי, כל נושא נלמד ולהביא אותו למעשה בפועל. לומר במילים פשטות וברורות מה צריך לעשות?! זה הזיכרון החזק ביותר שלי ממנו ומהשיעורים שלו בישיבה.
אבל הסיפור שאני רוצה לספר היה כבר אחרי שהוא סיים ללמד בישיבה. אני כבר התחתנתי והייתי נשוי טרי ונסעתי לרבי עם אשתי. זו הייתה תקופה קשה בעבורי. תקופה של בלבול שיכולה להיות אצל אנשים שחזרו בתשובה. הייתה לי נפילה גדולה והתקשיתי לאסוף את עצמי
התארחתי בקראון הייטס אצל הרב מנחם גערליצקי חתנו של הרב צבי.
בדיוק באותה שבת היה הרב גרינוולד אצל בתו ופגשתי אותו בבוקר. הוא ראה אותי והרגיש בחודיו המחודדים שקשה לי. הוא הקשיב. הייתה לו יכולת הקשבה נדירה. הרבה אנשים יכולים להקשיב, אבל לא כמוהו. הוא הקשיב היטב לדברי ושאל אותי אם אני יודע מה ההסבר של הפסוק "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"? "לא" עניתי. ואז סיפר לי איך החקלאי לוקח את גרעין החיטה וזורק אותו לאדמה. הוא יכול לטחון אותו ולעשות ממנו לחם אבל הוא זורק אותו – מכניס לאדמה וכשהוא עושה את זה, הוא בוכה. כי הוא לא יודע מה יעלה בגורלו של הגרעין. ייתכן שייאבד אותו. הוא זורק אותו אבל עם זאת הוא עושה את זה גם ברינה, וכבר כזרוע בדמעה, הוא נמצא בשמחה, ברינה, אז באמת מגיע – "יקצורו". הייתי בתקופה בה זרעתי הרבה זרקתי לאדמה הרבה דברים ולא ראיתי את הקציר. הוא מצא בדיוק את המשל הנכון, את המילים הנכונות, את השפה המתאימה כדי להתחבר אלי להרגיש אותי ולעודד אותי. הייתה בו היכולת המיוחדת הזו למצוא מסילות לכל אחד ולהתחבר לכל אחד ברמה האישית.